חופש הביטוי הוא הזכות שממנה נגזרות כל שאר הזכויות הפוליטיות. בלעדיו — אין חופש עיתונות, אין מחאה לגיטימית, אין אופוזיציה, אין ביקורת ציבורית. הוא לא רק זכות; הוא תנאי לקיום החברה הפתוחה.
מדוע חופש ביטוי מגן על כולנו?
שלטון שמצנזר ביטוי מתחיל תמיד מביטויים "מסוכנים" לכאורה — קריאות למחאה, ביקורת על מנהיגים, חשיפת שחיתויות. אבל הגבול בין "מסוכן" ל"לא נוח לשלטון" הוא דק. ברגע שנוצר המנגנון לצנזר ביטוי, הוא תמיד מתרחב.
חשבו על ישראל של שנות ה-2020: עיתונאים שמדווחים על שחיתויות, פעילי מחאה שיוצאים לרחוב, אקדמאים שמפרסמים מחקרים מביכים — כולם נהנים מאותה הגנה. כשאותה הגנה נחלשת לאחד, היא נחלשת לכולם.
"תנו לכל הדעות להיאמר. האמת תנצח."
— ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, 1859
חופש ביטוי ומחאה אזרחית
מחאת 2023 הייתה שיעור חיים בחופש הביטוי. מאות אלפי אנשים יצאו לרחוב ואמרו "לא" — לא לאלימות, לא בכוח הנשק, אלא בכוח הקול. זכות ההפגנה, הצעידה, ההתאגדות — כולן נגזרות מחופש הביטוי.
כשמשמיעים קולות שקוראים "להגביל" את המפגינים, לאסור על מחסומים בכבישים, לעצור אנשים על כריזות — אלו לא שאלות של תנועה בכבישים. אלו שאלות של: עד כמה רשאי האזרח לקרוא נגד השלטון? התשובה, בדמוקרטיה, חייבת להיות: עד הסוף.
הגבולות הלגיטימיים
חופש ביטוי אינו אין-סופי. הסתה לאלימות, לשון הרע ופגיעה בפרטיות — אלה גבולות לגיטימיים המוכרים בכל חברה דמוקרטית. אבל הגבולות האלה קיימים כדי להגן על אנשים — לא כדי להגן על השלטון מפני ביקורת.