רעיון הפרדת הרשויות אינו המצאה ישראלית — הוא עמוד תווך של הפילוסופיה הפוליטית המודרנית. מונטסקייה כתב עליו במאה ה-18, ומאז הפך לעקרון יסוד בכל חוקה דמוקרטית בעולם. אבל עקרונות שנכתבים בספרים אינם מגנים על עצמם — בני אדם צריכים להגן עליהם.
שלוש רשויות — שלושה תפקידים
הרשות המחוקקת — הכנסת — מחוקקת חוקים. הרשות המבצעת — הממשלה — מיישמת אותם. הרשות השופטת — בית המשפט — מפרשת אותם ושומרת שהשתיים האחרות פועלות בגדר הדין. כשכל אחת מהרשויות עושה את תפקידה ורק אותו — המערכת עובדת. הבעיה מתחילה כשרשות אחת מנסה לבלוע את האחרת.
"כל אדם שבידיו כוח נוטה להשתמש בו לרעה; הוא ממשיך עד שמוצא גבולות. כדי שלא יהיה ניתן להשתמש בכוח לרעה, צריך שהסדר יגרום לכך שהכוח יבלום את הכוח."
— מונטסקייה, רוח החוקים, 1748
מה קורה כשהגבולות מיטשטשים?
כשממשלה שולטת גם בכנסת וגם מנסה לשלוט בבית המשפט — אין יותר שלוש רשויות. יש רשות אחת עם שלושה ראשים. ובמצב כזה, כל אזרח שסומך על הדין כדי להגן על עצמו מגלה שהדין הוא כלי בידי השלטון, לא מגן מפניו.
דוגמאות היסטוריות מלמדות שהדרדרות מדמוקרטיה לאוטוקרטיה כמעט תמיד עוברת דרך אותו שלב: ניסיון לרסן את הרשות השופטת. היטלר עשה זאת ב-1933. אורבן עשה זאת בהונגריה ב-2010. זהו לא חשש תיאורטי — זהו דפוס מוכח.
הבלמים והאיזונים בפועל
- ביקורת שיפוטית: כוחו של בית המשפט לפסול חוק שנוגד את חוקי היסוד
- עצמאות התביעה: הפרקליטות פועלת ללא כפיפות לשיקולים פוליטיים
- מבקר המדינה: ביקורת עצמאית על פעולת הממשלה
- עיתונות חופשית: עין ציבורית שאינה תלויה בחסדי השלטון
כשאחד מהמנגנונים האלה נחלש, האחרים עובדים קשה יותר. כשכולם נחלשים בו-זמנית — המבנה קורס. לכן מטה הדמוקרטיה פועל: לא בגלל אידיאולוגיה פוליטית, אלא בגלל שהכרחי לשמור את המנגנון מתפקד.