בכל דמוקרטיה מתפקדת, עצמאות מערכת המשפט אינה פריבילגיה — היא תנאי קיום. מערכת שיפוטית שאינה עצמאית אינה מערכת שיפוטית כלל; היא כלי בידי השלטון, זרוע ביצוע נוספת שלבשה גלימה שחורה.
"שופט שצריך לרצות את השלטון כדי לשמור על כסאו לא יכול לשפוט את השלטון."
מה פירוש עצמאות שיפוטית?
עצמאות שיפוטית אינה אומרת שהשופטים אינם מחויבים לציבור — היא אומרת שהם מחויבים לחוק בלבד. שופט עצמאי מוכרח להיות מסוגל להכריע נגד הממשלה, נגד הרוב, ואפילו נגד לחצים ציבוריים, כל עוד הדין מחייב זאת.
עצמאות זו מתבטאת בשני מישורים מרכזיים: מינוי שופטים על פי קריטריונים מקצועיים ולא פוליטיים, וכהונה יציבה שאינה נתונה לחסדי הרשות המבצעת. כשאחד מהם נפגע — הכל נפגע.
מה מאפשר לשופטים לעשות את עבודתם?
בית המשפט העליון בישראל, כמו בתי דין עליונים בעולם הדמוקרטי, משמש חסם אחרון מפני חקיקה שפוגעת בזכויות אדם. הוא אינו מתחרה בכנסת — הוא שומר הסף שמבטיח שהכנסת עצמה לא תחרוג מגבולות החוק החוקתי.
כאשר מנסים לשנות את הרכב ועדת המינויים, לפגוע בביקורת השיפוטית, או לאפשר לכנסת לעקוף פסיקות בית משפט — לא מדובר ב"רפורמה" אדמיניסטרטיבית. מדובר בהסרת הבלם האחרון מפני שלטון בלתי מוגבל.
ישראל כמקרה מבחן
ישראל נטולת חוקה פורמלית. בית המשפט העליון מילא את החלל הזה מאז ועדת חריש ועד חוקי היסוד של 1992. כשמנסים לרסן את בית המשפט, הם אינם מאזנים מחדש — הם מסירים את המגן היחיד שיש לאזרח מול שלטון שהחליט לפעול בניגוד לזכויותיו.
- שופטים חייבים להתמנות על פי קריטריונים מקצועיים, לא פוליטיים
- הכנסת חייבת להיות כפופה לביקורת שיפוטית על חוקיותה
- הרשות המבצעת חייבת להיות כפופה לפסיקות בית המשפט
כל אלה אינם יתרונות — הם הגדרת הדמוקרטיה. בלעדיהם, מה שנותר הוא בחירות — אבל לא חירות.